מתוך הספר :"מעגל הנתינה" מאת יוז, מסנזיו וויתקאר.
רוב המשפחות מתקשות לדון בסוגיות של כסף, מתנות, נתינה.
סיבה מרכזית לכך היא שנתינה במשפחה מעוררת במקרים רבים שאלות של שליטה, ציפיות, אכפתיות, כבוד, אחריות, חופש ותלות ובמקרים רבים של העדפה והוגנות. בשל המתח ששאלות כאלה יכולות לעורר, הרבה פעמים הבחירה היא לא לדבר בכלל.
אבל חיי משפחה, מעצם טבעם, כוללים שליטה, אהבה, צדק והוגנות ואנחנו נדרשים להתמודד עם הנושאים הללו שוב ושוב.
כאשר אנו נותנים, אפשרויות בחירה. לא רק לגבי מה שאנחנו נותנים או למי אנחנו נותנים, אלא גם לגבי האופן שבו אנחנו נותנים, האופן שבו אנחנו מקבלים וכיצד אנחנו מדברים על הנושאים הללו.
משפחות שואפות לשגשוג משפחתי; לאפשרות שכל דור,– הורים, ילדים, נכדים – ביחד ולחוד, ייהנה מרווחה.
נתינה היא ליבת השגשוג.
נמצא שאנשים בד"כ הכי מאושרים כאשר יש להם את האפשרות לבלות זמן איכות עם אנשים שהם אוהבים, לחוש הכרת תודה על מתנות שקיבלו ולפעול לטובת אחרים.
הורים רבים מכירים בכך שהענקת כסף או נכסים יכולה להשפיע על הצמיחה וההתפתחות של ילדיהם. אבל נתינה היא הרבה מעבר לכסף, מניות, או דברים חומריים. נתינה היא גםהענקת זמן, תשומת לב, עצות, אהבה, חופש וכיוב'.
נתינה היא חלק בלתי נפרד מהורות. נתינה יכולה לתמוך במשימה המרכזית של משפחות –הכנת הילדים לעצמאות ולרווחה – כאשר היא מאפשרת להם לחוש אהובים ומטופלים ובסופו של דבר בטוחים בחייהם ובפרנסתם. מצד שני, נתינה עלולה לה לגרום למקבלים תחושת מחויבות /או תלות בנותן.
האתגר: כיצד ניתן לתת ולקבל באופן שישפר את הצמיחה ותחושת הביטחון והעצמאות ולהימנע ממצב שייצר תלות ותחושת "מגיע לי"?
החיים מלמדים שאי דיבור -על כסף, מתנות , נתינה (כמו על הרבה דברים אחרים…) –איננו פתרון… כאשר לא מלווים את המעשים באמירה, בהסבר, בשיח אזי פעמים רבות מיוחסים למעשים מניעים שגויים , שכלל לא היו שם. ללא הידברות מודעת הנתינה הרבה פעמים מפוספסת, מוחמצת, לא ממוצה.
הורים, סבים וסבתות רוצים לעזור לילדים ולנכדים להפוך לאנשים עצמאיים, מצליחים, מאושרים, החיים ברווחה. הילדים והנכדים, רוצים בזאת גם הם.
נתינה במשפחה, אם מתכננים אותה תוך מחשבה ושיח מודעים, יכולה להיות אמצעי משמעותי בהשגת היעדים הללו.
משתנה מפתח בנתינה משמעותית הינו "רוח הנתינה".
ברוח הנתינה הכוונה היא שאין זו רק המתנה עצמה שניתנת (כסף, דירה, טבעת) אלא גם הרוח בה היא ניתנת; התחושה המתלווה אליה; הרגשות, המחשבות, הפעולות שהיא מעוררת. בין שהנותן התכוון לכך ובין שלא.
ב"רוח הנתינה" טמון השילוב שבין כוונותיו של הנותן לבין המאפיינים הייחודים/האיכויות של המתנה עצמה.
למתנות רבות יש תכונות שהן מעבר למחשבה של הנותן; הן נושאות איתן גם סוג של מסר (עידוד ורצינות לגבי עבודה וקריירה, אומץ וכבוד, דאגה, קשר ארוך טווח וכיוב').
כשמתנה נעדרת את הרוח, היא בעצם איננה מתנה אלא הופכת להעברה.
כאשר אחת לחודש מועבר אוטומטית לחשבון הבנק של הילד …ללא מחשבה ו/או דיבור על מטרות הכסף, על השימושים שיעשו בו, על המחשבה כיצד הוא יקדם את הפיכתם של הבן /הבת לבוגרים עצמאיים, מתפרנסים, מתפתחים, מאושרים.
העברה, להבדיל מנתינה מודעות, היא מעבר של עצם חסר חיים מאדם לאדם; מספר שעובר מעמודה בדף חשבון אחד לעמודה בדף חשבון אחר. זה מה שקורה במשפחות שנמנעות מלדבר על מתנות… הן במקרים רבים הופכות ל"סתם" העברות… .
לעומת זאת, כאשר מתנהלת שיחה, היא מייצרת לשני הצדדים הזדמנות לנתינה וקבלה משמעותיות, כאלה העונות לצרכים של שני הצדדים; כאלה המעודדות צמיחה ועצמאות לעומת מחויבות ותלות – כאלה שאינן רק העברות.
נתינה, אם כן, איננה מגלמת רק ערך כספי, אלא גם נושאת איתה רוח, נשמה.
הרוח היא ההבדל בין העברות שהן למעשה סובסידיה (= מוסיפה לכמות אך איננה משפרת את איכות החיים. עלולה לפגוע באנרגיה ובשאיפות של המקבל) לבין נתינה שמשפרת את חיי המקבל ומקדמת צמיחה ("ייתכן שלא תהיו עשירים יותר, אבל תהיו מסוגלים ליותר"). סובסידיה לאורך זמן מייצרת תחושת "מגיע לי". נתינה שמקדמת צמיחה, עשויה להוות בסיס לחירות ועצמאות.
ההתמקדות ברוח הנתינה מעודדת מחשבה של הנותנים ביחס למקבלים: מי הם ולמה זקוק כל אחד מהם.
השאלות הללו , כאשר הן מובילות לדיאלוג עם המקבלים, מייצרות הזדמנות לנותנים לחלוק את הערכים המנחים אותם גם עם ילדיהם ונכדיהם (במקרים רבים, ערכים של עבודה קשה, התמדה, נחישות, נתינה, לימודים וכיוב'). המקבלים מצדם, הרבה פעמים מאוימים פחות, פתוחים יותר , חווים משמעות, מוקירים תודה.
התפיסה הזו של רוח הנתינה, והדיאלוג הנוצר בזכותה תורמים באופן טבעי גם לחזוק הקשר בין הנותנים למקבלים ולמשמעות האמיתית הטמונה עבור כל הצדדים ב"משפחה".