ציפיות או לא להיות

אחד האתגרים המשמעותיים ביותר בעסק משפחתי הינו המעבר הבין דורי. עבור עסקים משפחתיים רבים, הכמיהה והציפייה כבעלי העסק וכהורים היא לראות את הבן או הבת מעורבים בעסק ובהמשך הדרך – לוקחים אף את מושכות הניהול ולמנוע אכזבה. לא פעם אני שומע אבות שאומרים "הייתי רוצה שהילד יהיה כמוני", "הייתי רוצה שהילד יחליף אותי ביום מן הימים" – הם משדרים ציפיות, משאלה. לעיתים ציפיות אלו מתממשות. לעיתים – מתעוררת אכזבה.

ציפיות ואכזבות הן שני צדדים של אותה מטבע. ציפייה שאיננה מתממשת הופכת לאכזבה. צפיות ואכזבות הינן עובדות חיים; הן חלק מכל מערכת יחסים ובדרך כלל תתרחשנה דווקא ביחס לאנשים החשובים לנו מכל. מהם יש לנו ציפיות, אותם נחשוש לאכזב. כהורים אנו מפתחים ציפיות מילדינו מיום לידתם. כהורים בעסק משפחתי, נוספות לציפיות הטבעיות (להצלחה, למצוינות, להישגים, לחברים, להקמת משפחה וכיוב') גם ציפיות ביחס לאחריותם לעתיד העסק המשפחתי. עניין זה טומן בחובו אתגר "נפיץ" ולא פשוט לניהול.

לציפיות בחיינו משמעות רבה וכוח רב עוצמה. תפקיד הציפיות לאתגר, ליצור השגיות, ליצור התקדמות, ליצור מוטיבציה, ליצור שינוי ובעסק המשפחתי – גם ליצור מודעות לצרכים של העסק ושל המשפחה. במיטבן – ציפיות מסמנות עבורנו יעד להשגה ולמיקוד מאמצים, הן מגבירות את השאפתנות, הן מסמנות מה חשוב לאחר ובעיקר הן משדרות אמונה ביכולת של היחיד ובכך מחזקות את תחושת הביטחון והמסוגלות שלו בעצמו.

ציפיות עשויות לנוע על רצף שבין ציפיות גבוהות מידי ולא ראליות לציפיות נמוכות במיוחד עד כדי אדישות או ייאוש. בשני מצבי הקיצון נוצר פער משמעותי בין הציפיה למימוש בפועל: כאשר הציפיות גבוהות ולא ראליות אנו פוגשים לעיתים, בדור המשך מתוסכל, מרצה, חסר אונים ונמנע – הכול מנת לא לאכזב ולהימנע מכישלון. כאשר הציפיות נמוכות במיוחד, אנו פוגשים בנים ובנות המתאפיינים בתחושת ערך נמוכה, חוסר אמונה בעצמם ונטולי כל מוטיבציה.

על מנת להימנע ממצבי קיצון שכאלה, קיימת חשיבות רבה לגיבוש מערך ציפיות מותאם ואפקטיבי, אשר ישדר לילד אמונה ביכולותיו; יאתגר; ייצר שאפתנות, יעודד למידה חדשה, יגרום לילד/בוגר להרגיש תחושת הישג ומשמעות. בהלימה לכישוריו ועוצמותיו.

גם אכזבות מתרחשות תמיד. עוצמת האכזבה ואופן ההתמודדות עמה – בקרב שני הצדדים, "המאכזב" ו"המאוכזב" – יקבעו במידה רבה את השלכות להמשך. תכופות, תחת מצבים של אכזבה קשה אנו נוטים להעצים ולהקצין את האכזבות. כך למשל, אנו נוטים להכללות ("תמיד היית כזה"), לראיית שחור ולבן ("אתה לא עושה כלום"; "אתה אף פעם לא מסיים שום דבר"), להקטנה

("אי אפשר לסמוך עלייך") או אפילו למחיקה ("אחרי כל מה שעשינו למענך זה מה שיצא ממך"). מודעות להקצנה ולהעצמת הללו עשויה להקל עלינו להימנע או לצמצם אותן.

חשוב לדעת לנהל אכזבות., לנסות לראות תמונה מאוזנת; לשקול את המסרים המועברים ולשקול כיצד הם עשויים להיתפס ע"י הצד השני. היכולת לראות אי הצלחה נקודתית כחלק מתהליך למידה ואתגר להתמודדות ולא ככישלון נחרץ. ובעיקר היכולת לראות בכישלון תהליך למידה כנאמר אין דבר כזה כישלון זה עוד נקודה בדרך להצלחה.

כיצד אנו יכולים להשפיע על בניית היכולות של ילדינו ולמנוע אכזבה?

כל ילד נולד עם מרכיב של יכולות וכישורים אותן ניתן לשכלל, להוסיף ולהרחיב. יכולות וכישורים אלו יכולים לבואו לידי ביטוי במגוון רחב מאוד של תחומים כגון יכולת למידה, יכולות חברתיות, יכולות מנהיגות והובלה, יכולות פיננסיות, יזמות, יכולות מסחר, ועוד.

באופן טבעי יש ילדים שבתחום מסוים הינם בעלי יכולות גבוהות ובתחום אחר יכולותיהם נמוכות יותר.

חשוב לזהות את העוצמות, היכולות והכישורים הקיימים בכל ילד ואת נטיות הלב שלו – ואותם לפתח ולמקסם

לעיתים אנו מתרגמים חוסר יכולת, העדר כישורים מסוימים של הבן או הבת לעצלנות ואדישות ואז מגבירים את הציפיות, הלחץ והאכזבה. נוכח התפיסות הללו הבן/הבת יחוו תסכול ו/או חרדה ויעודדו שימוש של הילד באסטרטגיות של וויתור ושל הימנעות ("אם ממילא חושבים שאני עצלן אז למה להתאמץ"; "עדיף לא לנסות, העיקר שלא אכשל שוב"). מתפיסות אלו נכנסים ללופ שקשה לצאת ממנו.

"מטריצת המפגש הבין דורי – בין ציפיות ליכולות" המוצגת להלן בוחנת את הקשר שבין הציפיות ההוריות, ליכולות של דור ההמשך ומידת שביעות הרצון הנחווית (בד"כ ע"י ההורים והילדים כאחד). המטריצה מאפשרת הן להורים והן לבני דור ההמשך לבחון את מקומם בה.